נתי רוזנבלום | לא המציאות יוצרת חרדה – אלא הפרשנות שלנו

דבר המומחה – נתי רוזנבלום | לא מה שקורה לנו מפחיד אותנו, אלא המשמעות שאנחנו נותנים למה שקורה אחת האמירות המבלבלות ביותר בעולם הפסיכולוגיה היא שחרדה אינה נוצרת מהמציאות עצמה, אלא מהמשמעות שאנחנו מעניקים לה.

במבט ראשון, זו אמירה שקשה לקבל. הרי אם אני עומד מול קהל ומרגיש חרדה – הקהל הוא זה שמלחיץ אותי. אם אני ממתין לתוצאות של בדיקה רפואית – הבדיקה היא זו שמעוררת את הפחד. אבל האם המציאות עצמה היא באמת מקור החרדה?

דמיינו שני אנשים שנכנסים לאותה מעלית. עבור האחד, הנסיעה עוברת כמעט בלי מחשבה. עבור השני, בתוך רגע הלב מתחיל לדפוק, הנשימה מתקצרת, וכל מה שהוא רוצה הוא שהדלתות ייפתחו.

המעלית זהה. הזמן זהה. המציאות זהה. ובכל זאת, החוויה הפנימית שונה לחלוטין. הסיבה לכך היא שהמוח אינו מגיב רק לאירועים. הוא מגיב למשמעות שהוא מעניק להם.

אנחנו נוטים לחשוב שהעולם נכנס אלינו כפי שהוא, אבל בפועל כל אחד מאיתנו חי בתוך פרשנות אישית של המציאות. כל אירוע עובר דרך מסננים שנבנו לאורך השנים: חוויות ילדות, קשרים משמעותיים, הצלחות, אכזבות, ביקורת, אהבה, פחדים ותקוות.

• אם פספסתם הקליקו וקראו עוד על נתי רוזנבלום:
• נתי רוזנבלום: “אפשר לייצר שינוי משמעותי גם בטיפול קצר וממוקד”
• נתי רוזנבלום | חרדה אינה האויב – היא מנסה לספר לנו משהו
• נתי רוזנבלום | האם להיעלב זו באמת בחירה? הפסיכולוגיה שמאחורי העלבון

רק לאחר שהמוח מעניק לאירוע משמעות, הוא מחליט כיצד להגיב אליו. לכן אותו אירוע בדיוק יכול לעורר אצל אדם אחד סקרנות, אצל אדם אחר התרגשות, ואצל אדם שלישי חרדה עזה. אדם אחד יראה בריאיון עבודה הזדמנות לצמיחה. אדם אחר יחווה אותו כמבחן לערך העצמי שלו.

אדם אחד יפרש שתיקה של בן או בת זוג כרגע של עייפות, ואחר יהיה בטוח שמדובר בסימן לדחייה. האירוע דומה. המשמעות שונה. אבל מאיפה מגיעות המשמעויות האלה? ברוב המקרים, הן אינן נוצרות ברגע שבו מתרחש האירוע. הן נבנות לאורך שנים.

ילד שגדל בסביבה שבה טעויות התקבלו בסבלנות עשוי ללמוד שטעות היא חלק טבעי מהחיים. לעומתו, ילד שגדל בסביבה ביקורתית עלול ללמוד שטעות משמעותה כישלון, דחייה או בושה.

כאדם בוגר, גם טעות קטנה יכולה לעורר בו חרדה גדולה – לא בגלל מה שקרה בפועל, אלא בגלל המשמעות שהאירוע קיבל בעולם הפנימי שלו. במובן הזה, החרדה אינה מגיבה רק למה שקורה לנו. היא מגיבה למה שאנחנו מאמינים שעלול לקרות לנו.

כאן נמצא אחד ההבדלים החשובים בין שינוי זמני לבין שינוי עמוק. אפשר לנסות להרגיע את החרדה, להסיח את הדעת או למצוא דרך להרגיש טוב יותר ברגע מסוים. לעיתים זה אפילו עוזר. אבל אם לא מבינים את המשמעות שמפעילה את החרדה, היא עלולה לחזור שוב ושוב.

לעומת זאת, כאשר אנחנו מבינים כיצד נוצרה אותה משמעות ומדוע היא עדיין מפעילה אותנו, נפתח פתח לשינוי אמיתי. חשוב להדגיש: המשמעות שאנו נותנים לדברים אינה בחירה מודעת. אנשים אינם בוחרים לפחד. איש אינו מתעורר בבוקר ומחליט לפרש את העולם כמקום מסוכן.

המשמעויות הללו נבנות בהדרגה, מתוך ניסיון החיים שלנו. ודווקא משום כך אפשר גם לשנות אותן – לא באמצעות חשיבה חיובית בלבד ולא באמצעות ניסיון לשכנע את עצמנו שהכול בסדר, אלא באמצעות הבנה עמוקה יותר של עצמנו.

במכון “בהיר” אנחנו שואלים פחות “מה קרה?” ויותר “מה המשמעות של מה שקרה?” לעיתים שני אנשים מספרים את אותו סיפור בדיוק, אבל חיים בתוך שני עולמות שונים. ההבדל אינו בהכרח במה שקרה, אלא באופן שבו כל אחד מהם למד להבין את מה שקרה.

כאשר המשמעות משתנה, גם החרדה משתנה. לא מפני שהמציאות השתנתה, אלא מפני שהמוח כבר אינו חייב לפרש אותה כאיום. בסופו של דבר, חרדה אינה רק תגובה לסכנה. היא תגובה למשמעות שאנחנו מעניקים לסכנה.

וכאשר אנחנו מבינים את המשמעות הזאת, אנחנו כבר לא רק מנסים להשתיק את החרדה. אנחנו מתחילים להבין את השפה שבה היא מדברת. במאמר הבא: המעגל שמחזיק את החרדה – מדוע ככל שאנחנו מנסים להימנע ממנה, כך היא דווקא מתחזקת.

כותב הטור הוא נתי רוזנבלום הוא פסיכותרפיסט, עובד סוציאלי (MSW) ומטפל אישי, זוגי ומשפחתי מוסמך עם ניסיון של למעלה משני עשורים. הוא מנהל את מכון בהיר ומטפל בקליניקות פרטיות בתל אביב וברמת השרון.