נתי רוזנבלום | האם להיעלב זו באמת בחירה? הפסיכולוגיה שמאחורי העלבון

דבר המומחה – נתי רוזנבלום | “את בוחרת להיעלב.” יש מעט משפטים שמצליחים להרגיז אותנו יותר מזה. מה זאת אומרת בחרתי להיעלב? מישהו אמר לי משהו שפגע בי, נעלבתי, ועכשיו גם אומרים לי שזו בכלל הבחירה שלי?

האמת, כמו בהרבה דברים בחיים, נמצאת איפשהו באמצע. אנחנו לא בוחרים להיעלב. כשאנחנו נמצאים באינטראקציה עם אנשים אחרים, המוח והנפש שלנו מפרשים את מה שנאמר או נעשה, ורק לאחר מכן אנחנו חווים את הרגש. אנחנו לא מחליטים להיפגע – אנחנו פשוט נפגעים. והפגיעה הזאת אמיתית לחלוטין.

אם נפגעתי – נפגעתי. אף אחד לא יכול להתווכח עם החוויה שלי או לומר לי מה אני אמור להרגיש. מה שהרגשתי הוא אמת עבורי. לכן, כשאומרים למישהו “בחרת להיעלב”, זו עלולה להיות דרך לבטל את החוויה הרגשית שלו, ולעיתים אף לערער על תחושת המציאות שלו.

*פספסתם? הקליקו כאן וקראו את הכתבה על נתי רוזנבלום*

אבל יש גם צד נוסף לסיפור. העובדה שנפגעתי אינה אומרת בהכרח שהאדם שמולי התכוון לפגוע בי, או שהפרשנות שנתתי היא הפרשנות היחידה האפשרית. הרגשות שלנו אמיתיים, אך הם גם סובייקטיביים.

חשבו על עצמכם בשני ימים שונים. ביום אחד קמתם במצב רוח טוב, קיבלתם בשורה משמחת, מישהו החמיא לכם או שהצלחתם במשהו חשוב. אם יבקשו מכם טובה, סביר להניח שתענו בנדיבות ובסבלנות.

לעומת זאת, ביום אחר לא ישנתם טוב, נרטבתם בגשם, הרכב שלידכם התיז עליכם בוץ, והבוס העיר לכם שוב על האיחור. האם באותו יום תגיבו בדיוק באותו אופן? כנראה שלא.

החוויה שלנו מושפעת לא רק ממה שנאמר לנו, אלא גם ממצב הרוח שלנו, מהעומס הרגשי שבו אנחנו נמצאים ומהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו באותו רגע. ולפעמים הסיפור הזה עמוק הרבה יותר.

מי שלא הרגיש מספיק נראה בילדותו עשוי להיות רגיש במיוחד למצבים שבהם הוא חש שמתעלמים ממנו. מי שחווה ביקורת רבה עלול להיפגע גם מהערה קטנה. מי שחווה דחייה עלול לפרש התנהגות ניטרלית כחוסר קבלה. הפגיעה אינה מומצאת. היא אמיתית לחלוטין. אבל היא גם מספרת לנו משהו על המקומות הרגישים והפצועים שבתוכנו.

אז אם אנחנו לא בוחרים להיעלב, מה כן אפשר לעשות? קודם כול, לא להגיב מיד. מריבות רבות מתחילות בגלל תגובה מהירה מדי. לפעמים כמה דקות, כמה שעות או אפילו לילה אחד של שינה משנים לחלוטין את הדרך שבה אנחנו רואים את הדברים.

אפשר גם לעצור ולשאול את עצמנו כמה שאלות: האם האדם השני באמת התכוון לפגוע בי? האם כל אדם אחר במקומי היה נפגע? האם יש פרשנות נוספת למה שנאמר? האם ייתכן שהאמירה נאמרה בהומור, בחוסר תשומת לב או דווקא מתוך תחושת קרבה?

אם אחרי כל אלה אנחנו עדיין פגועים, כדאי לדבר. לעיתים משפט פשוט כמו: “נפגעתי ממה שאמרת” יכול למנוע ריחוק, כעס ומשקעים. פעמים רבות נגלה שהאדם השני כלל לא התכוון לפגוע, או שהוא מוכן לקחת אחריות ולהתנצל.

ולפעמים צריך גם להציב גבול. גם אם מדובר ברגישות האישית שלנו, מותר לומר: “הנושא הזה פוגע בי.” אנשים לא תמיד יודעים מהם המקומות הרגישים שלנו. כשאנחנו משתפים אותם, אנחנו מאפשרים להם להבין אותנו טוב יותר.

אז האם להיעלב זו בחירה? לא. אבל מה שאנחנו עושים עם העלבון, האופן שבו אנחנו מפרשים אותו והדרך שבה אנחנו בוחרים להגיב אליו – שם כבר יש לנו הרבה יותר בחירה.

אף אחד לא אוהב להיפגע. אבל לפעמים העלבון שלנו לא רק מספר לנו משהו על האדם שמולנו, אלא גם מגלה לנו משהו חשוב על עצמנו.

כותב הטור הוא נתי רוזנבלום הוא פסיכותרפיסט, עובד סוציאלי (MSW) ומטפל אישי, זוגי ומשפחתי מוסמך עם ניסיון של למעלה משני עשורים. הוא מנהל את מכון בהיר ומטל בקליניקות פרטיות בתל אביב וברמת השרון.