נתי רוזנבלום | על טיפול אישי ואיך שיחה יכולה לחולל שינוי אמיתי בחיים שלנו

דבר המומחה – נתי רוזנבלום | זו אולי השאלה הכי הגיונית שאפשר לשאול. אם יש לי דלקת, אני לוקח אנטיביוטיקה. אם נשברה לי הרגל, אני מגבס אותה. אבל אם אני סובל מחרדה, דיכאון, קנאה, התקפי זעם, זוגיות כואבת או תחושת ריקנות – איך בדיוק ישיבה על כורסה ושיחה של חמישים דקות אמורות לשנות משהו?

זה באמת נשמע כמעט כמו קסם. אבל האמת היא שטיפול לא מרפא באמצעות דיבור. הוא מרפא באמצעות שינוי האופן שבו אנחנו חווים, מפרשים ומבינים את המציאות.

רובנו בטוחים שאנחנו מגיבים למה שקורה סביבנו. בפועל, אנחנו מגיבים למשמעות שהמוח מעניק למה שקורה. שני אנשים יכולים לקבל בדיוק את אותה ביקורת: האחד יחשוב, “יש בזה משהו, אולי אלמד מזה”; השני ירגיש שהוא מתפרק מבפנים. אותו אירוע, שתי חוויות שונות לחלוטין. צפו בהסבר הקצר של נתי רוזנבלום:

אפשר להבין את זה באמצעות ארבעה שלבים פשוטים: אירוע → פרשנות → רגש → תגובה. מישהו לא ענה להודעה ששלחתי. אם אני מפרש את זה כ”הוא עסוק”, כנראה שאמשיך את היום כרגיל. אם הפרשנות היא “הוא מתעלם ממני”, אולי איעלב. אם אחשוב “עשיתי משהו לא בסדר”, אולי ארגיש אשמה. ואם המשמעות עבורי היא “אני לא מספיק חשוב”, ייתכן שאחווה חרדה או תחושת דחייה.

האירוע לא השתנה. מה שהשתנה הוא המשמעות שנתתי לו. וכאשר המשמעות משתנה, משתנים גם הרגש, ההתנהגות ובסופו של דבר גם החיים עצמם. זו בדיוק הסיבה שטיפול יכול לרפא. הוא אינו משנה את העבר או את העובדות, אלא את הדרך שבה אנחנו מבינים את מה שקרה לנו ואת המשמעות שאנחנו ממשיכים לייחס לו גם היום.

למה זה קורה? משום שאנחנו לא פוגשים את העולם כפי שהוא, אלא דרך העיניים שהנפש שלנו בנתה לאורך החיים. כל ילד גדל בתוך מערכת יחסים, ושם הוא לומד אם העולם בטוח או מסוכן, אם מותר לטעות, אם אהבה יציבה או שצריך להילחם עליה, אם צריך לרצות כדי להיות אהוב, ואם רגשות הם דבר שמותר להרגיש או שעדיף להסתיר.

עם השנים הדפוסים האלה הופכים לאוטומטיים. אנחנו כבר לא מבחינים בהם – אנחנו פשוט חיים דרכם. כאן מתחיל הטיפול. לא משום שהמטפל נותן עצות או מחלק תשובות, אלא משום שלראשונה מישהו עוזר לנו לראות את המשקפיים שדרכם אנחנו מסתכלים על העולם. וברגע שאנחנו רואים אותם, אנחנו כבר לא חייבים להמשיך להרכיב אותם.

אבל יש כאן רובד עמוק יותר. המוח אינו משתנה בעיקר דרך הבנה אינטלקטואלית. כולנו מכירים אנשים שיודעים היטב למה הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, ובכל זאת ממשיכים לחזור שוב ושוב לאותם דפוסים. הסיבה פשוטה: החיים שלנו אינם מנוהלים רק על ידי מחשבות, אלא גם על ידי זיכרונות רגשיים. והמוח לומד בעיקר דרך חוויה.

• אם פספסתם הקליקו וקראו עוד על נתי רוזנבלום:
• נתי רוזנבלום: “אפשר לייצר שינוי משמעותי גם בטיפול קצר וממוקד”
• נתי רוזנבלום | חרדה אינה האויב – היא מנסה לספר לנו משהו
• נתי רוזנבלום | האם להיעלב זו באמת בחירה? הפסיכולוגיה שמאחורי העלבון

לכן גם טיפול הוא חוויה. כאשר אדם פוגש לאורך זמן קשר יציב, בטוח, סקרן ולא שיפוטי, משהו עמוק מתחיל להשתנות. בהדרגה המוח לומד שלא כל ביקורת היא דחייה, שלא כל מריבה מסתיימת בנטישה, שאפשר לכעוס מבלי לאבד אהבה, להיות פגיע מבלי להתבייש, ולהיות מי שאתה בלי להסתתר. זו אינה רק הבנה חדשה – זו חוויה חדשה, והחוויה הזו משנה את הדרך שבה המוח פועל.

אנשים רבים חושבים שטיפול משנה את האישיות. בדרך כלל הוא עושה כמעט את ההפך. הוא מסיר שכבות של פחד, הגנות והרגלים שנבנו כדי לשרוד. מתחתיהן האדם לא הופך למישהו אחר; הוא פשוט מצליח להיות יותר מי שתמיד היה.

במכון בהיר אנחנו מאמינים שטיפול אינו נועד לתקן אנשים, משום שרוב האנשים אינם מקולקלים. הם פשוט חיים לפי מפה שנבנתה בתקופה אחרת של חייהם – מפה שפעם הגנה עליהם, אך היום כבר מגבילה אותם. מטרת הטיפול היא לעזור לאדם לראות את המפה הזו, להבין כיצד היא נוצרה, לבחון אם היא עדיין משרתת אותו, ואם לא – לבנות במקומה דרך חדשה.

מבחינתנו, טיפול טוב אינו יוצר תלות במטפל, אלא מעניק יותר חופש, יותר בחירה, יותר אחריות ויותר בהירות. כי שינוי אמיתי מתחיל לא כשהמציאות משתנה, אלא כשאנחנו מתחילים לראות אותה – ואת עצמנו – בצורה בהירה יותר.

כותב הטור הוא נתי רוזנבלום הוא פסיכותרפיסט, עובד סוציאלי (MSW) ומטפל אישי, זוגי ומשפחתי מוסמך עם ניסיון של למעלה משני עשורים. הוא מנהל את מכון בהיר ומטפל בקליניקות פרטיות בתל אביב וברמת השרון.