נתי רוזנבלום | להבין חרדה: כשהמוח מנסה להציל אותנו – גם כשאין ממה

דבר המומחה – נתי רוזנבלום | אחת השאלות שאני שומע שוב ושוב בקליניקה היא: “למה דווקא אני?” או “למה הגוף שלי עושה לי את זה?”

מאחורי השאלות האלה מסתתרת הנחה אחת: שהחרדה היא תקלה. אבל אולי דווקא ההפך הוא הנכון. אולי החרדה היא אחת ממערכות ההגנה המתוחכמות ביותר שהאבולוציה העניקה לנו.

לפני מאות אלפי שנים האדם לא התמודד עם פגישות עבודה, מבחנים או שיחות קשות. הוא התמודד עם טורפים, רעב וסכנות קיומיות. מי שעצר לחשוב אם הרעש בין השיחים הוא באמת אריה, לא תמיד זכה להזדמנות שנייה. מי שהגיב מיד – שרד.

הטבע לא בחר את האנשים הרגועים ביותר. הוא בחר את אלה שהגיבו במהירות לאפשרות של סכנה. זוהי החרדה. מערכת התרעה שתפקידה להגן עלינו. כשהמוח מזהה איום, הוא אינו מחכה לאישור. הוא מעלה את הדופק, מאיץ את הנשימה, מכווץ את השרירים ומחדד את החושים. כל התחושות שאנשים מתארים כמפחידות הן למעשה סימן לכך שהגוף עושה בדיוק את מה שהוא נועד לעשות.

• אם פספסתם הקליקו וקראו עוד על נתי רוזנבלום:
• נתי רוזנבלום: “אפשר לייצר שינוי משמעותי גם בטיפול קצר וממוקד”
• נתי רוזנבלום | חרדה אינה האויב – היא מנסה לספר לנו משהו
• נתי רוזנבלום | האם להיעלב זו באמת בחירה? הפסיכולוגיה שמאחורי העלבון

הבעיה אינה במערכת עצמה, אלא בכך שהעולם השתנה הרבה יותר מהר ממנה. האריות כמעט נעלמו, אבל מערכת ההתרעה נשארה. כיום היא מופעלת לא רק מול סכנה גופנית, אלא גם מול ביקורת, דחייה, אובדן, כישלון, בדיקה רפואית או כל מצב שנתפס כאיום על תחושת הביטחון שלנו.

מבחינת המוח, לא תמיד קיים הבדל בין סכנה פיזית לבין סכנה רגשית. שתיהן עלולות להפעיל את אותה מערכת. אבל כאן חשוב להבין דבר נוסף: החרדה אינה נוצרת מהאירוע עצמו. היא נוצרת מהמשמעות שאנחנו מעניקים לו.

שני אנשים יכולים לעמוד בדיוק באותו מצב. אחד ירגיש דרוך אך רגוע, והשני יחווה חרדה עזה. ההבדל אינו במציאות, אלא באופן שבו כל אחד מאיתנו למד לפרש אותה לאורך חייו.

למעשה, המוח כמעט שאינו טועה. הוא פשוט לומד. אם בעבר חווינו כאב, דחייה, אובדן או השפלה, הוא ינסה למנוע מאיתנו לחוות אותם שוב. מבחינתו, עדיף להפעיל אזעקת שווא מאשר להחמיץ סכנה אמיתית. לכן החרדה אינה שואלת אם קיימת סכנה. היא שואלת אם קיימת אפשרות לסכנה.

כאן מתחיל המעגל שמחזיק את החרדה. אנחנו נבהלים מהתחושות, מתחילים להימנע, בודקים את עצמנו שוב ושוב, מחפשים ודאות ומנסים להרחיק כל אי – נוחות. בטווח הקצר זה מרגיע. בטווח הארוך המוח לומד שהאיום אכן היה אמיתי, ולכן בפעם הבאה הוא יפעיל את מערכת ההתרעה מוקדם יותר ובעוצמה גדולה יותר.

זו הסיבה שהמאבק בחרדה אינו תמיד הפתרון. לעיתים, דווקא הוא זה שמחזיק אותה. ככל שאנחנו עסוקים יותר בניסיון להשתיק אותה, כך אנחנו מחזקים את התחושה שיש ממה לפחד.

במכון “בהיר” אנחנו מנסים לשאול שאלה אחרת. לא איך להיפטר מהחרדה, אלא למה היא הופיעה. על מה היא מנסה להגן? איזה איום היא מזהה? ומה גרם למערכת ההגנה להמשיך לפעול גם כאשר הסכנה כבר חלפה?

כשמתחילים להבין את השאלות האלה, משהו משתנה. החרדה מפסיקה להיות אויב שצריך להילחם בו, והופכת למערכת שאפשר להבין. לא תמיד היא מדויקת, לא תמיד היא מועילה, אבל כמעט תמיד יש היגיון במה שהיא מנסה לעשות.

אולי זו גם הסיבה שהחרדה כל כך מתישה. היא עובדת שעות נוספות כדי להגן עלינו, גם כאשר כבר אין ממה. לכן מטרת הטיפול אינה לכבות את האזעקה. מטרת הטיפול היא להבין מדוע היא עדיין מצלצלת.

כותב הטור הוא נתי רוזנבלום הוא פסיכותרפיסט, עובד סוציאלי (MSW) ומטפל אישי, זוגי ומשפחתי מוסמך עם ניסיון של למעלה משני עשורים. הוא מנהל את מכון בהיר ומטפל בקליניקות פרטיות בתל אביב וברמת השרון.