נתי רוזנבלום | כאשר האמת מסוכנת מדי: למה קשה לנו לראות את המציאות

דבר המומחה – נתי רוזנבלום | בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לאותה שאלה. איך ייתכן שהמילה “שמאלני” הפכה בעיני רבים לכינוי גנאי שמספיק לבדו כדי לפסול אדם, בלי להתייחס כלל למה שאמר? ואיך ייתכן שדווקא במחנה שמדגיש שוב ושוב ערכים של ביטחון, ציונות ונשיאה בנטל, יש תמיכה רחבה בחוק הפוטר מגיוס – מבלי שרבים מתומכיו יחושו שיש כאן סתירה?

ככל שאני מתבונן בכך יותר, אני משתכנע שהתשובה אינה רק פוליטית. היא פסיכולוגית. אנחנו נוטים לחשוב שאנשים מתעלמים מעובדות משום שהם אינם מכירים אותן. בפועל, לעיתים דווקא ההפך הוא הנכון. יש מצבים שבהם האמת עצמה מאיימת כל כך, שהנפש מעדיפה לא לראות אותה.

ילד שאביו מתעלל בו אינו תמיד מסוגל לומר לעצמו: “אבא שלי אדם מסוכן”. ההכרה הזו עלולה לערער את כל תחושת הביטחון שלו. לכן הנפש עושה דבר שנראה לא הגיוני: היא מגינה עליו באמצעות הכחשה. לא מדובר בטיפשות או בחולשה. זהו מנגנון הישרדות.

• אם פספסתם הקליקו וקראו עוד על נתי רוזנבלום:
• נתי רוזנבלום: “אפשר לייצר שינוי משמעותי גם בטיפול קצר וממוקד”
• נתי רוזנבלום | חרדה אינה האויב – היא מנסה לספר לנו משהו
• נתי רוזנבלום | האם להיעלב זו באמת בחירה? הפסיכולוגיה שמאחורי העלבון

הפסיכולוגית ג’ניפר פרייד כינתה את התופעה הזו “עיוורון לבגידה” (Betrayal Blindness). כאשר אדם תלוי במישהו – הורה, בן זוג, רב, מנהיג או כל דמות סמכות אחרת – עצם ההכרה בכך שאותו אדם פוגע בו עלולה להיות בלתי נסבלת. במקרים כאלה, הנפש פשוט בוחרת שלא לראות.

התופעה מוכרת היטב אצל ילדים שנפגעים בידי הוריהם, אבל היא אינה נשארת שם. היא מופיעה גם אצל מבוגרים, במערכות יחסים, בארגונים, בקבוצות אידאולוגיות, בכתות ולעיתים גם סביב מנהיגים פוליטיים.

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות. חברי כת ג’ונסטאון הלכו אחרי ג’ים ג’ונס עד להתאבדות ההמונית בגיאנה. חברי “שערי גן עדן” המשיכו להאמין במנהיגם עד מותם. גם בגרמניה הנאצית המשיכו מיליונים להאמין באדולף היטלר כאשר המציאות כבר התפרקה סביבם. בכל המקרים הללו אפשר לראות כיצד הזדהות עמוקה עם מנהיג עלולה להקהות את היכולת להכיר במציאות.

חשוב לומר: זו אינה תופעה של ימין או שמאל. היא אינה שייכת לדתיים או לחילונים. היא שייכת לבני אדם. דווקא משום כך כדאי לשאול אם אפשר לזהות אותה גם אצלנו.

אחת הדוגמאות שעליהן מתנהל כיום ויכוח ציבורי היא המשך הקרבה של ראש הממשלה בנימין נתניהו ליועצו יונתן אוריך, לאחר שפורסם כי אוריך הודה שקיבל תשלום מקטאר במסגרת עבודתו עבור גורם הקשור למדינה. יהיו שיטענו שלא נעברה עבירה ולא הוכח שנגרם נזק ביטחוני.

גם אם מקבלים את ההנחה הזו לצורך הדיון, עדיין אפשר לשאול שאלה ערכית: האם ראוי שראש ממשלה ימשיך להעניק אמון מלא לאדם שנקשר בפרשה כזו, כאשר קטאר נתפסת בישראל כמדינה בעלת קשרים עם חמאס?

כאן נכנס לתמונה מנגנון נוסף – הדיסוננס הקוגניטיבי, שעליו כתב הפסיכולוג לאון פסטינגר. כאשר עובדות מתנגשות באמונה עמוקה שלנו, קל יותר לעיתים לשנות את פירוש העובדות מאשר לשנות את האמונה עצמה.

גם מלאני קליין תיארה מנגנון דומה, שאותו כינתה “פיצול”. כאשר אדם נתפס בעינינו כ”טוב לחלוטין”, כל מידע שלילי עליו נחווה כאיום על העולם הפנימי שלנו. במקום להכיל מורכבות, אנחנו מחלקים את העולם ל”טובים” ול”רעים”.

וילפרד ביון הראה כיצד קבוצות, במיוחד בתקופות של חרדה, עלולות לוותר על חשיבה עצמאית ולהעדיף נאמנות על פני ביקורת. במצב כזה, עצם העלאת הספק נתפסת כבגידה.

ואז מתרחש תהליך מוכר: הדיון כבר אינו עוסק בעובדות אלא בזהות. מי שמבקר הופך מיד ל”שמאלני”, ל”קפלניסט” או לכל תווית אחרת שמאפשרת לפטור את דבריו מבלי להתמודד איתם.

בעיניי, זהו אחד הסיכונים הגדולים ביותר של הנפש האנושית. לא מפני שהוא הופך אותנו לאנשים רעים, אלא מפני שהוא גורם לנו להפסיק לשאול שאלות.

בסופו של דבר, השאלה החשובה אינה אם המנגנונים האלה פועלים אצל אחרים. השאלה היא אם גם אנחנו מסוגלים לזהות את הרגע שבו הנאמנות שלנו לאדם, לרעיון או למחנה הופכת חזקה יותר מהמחויבות שלנו לאמת.

כי הפסיכולוגיה מלמדת אותנו אמת פשוטה אחת: אף אחד מאיתנו אינו חסין מפני עיוורון. השאלה היחידה היא אם נדע לזהות אותו כשהוא מופיע גם אצלנו.

כותב הטור הוא נתי רוזנבלום הוא פסיכותרפיסט, עובד סוציאלי (MSW) ומטפל אישי, זוגי ומשפחתי מוסמך עם ניסיון של למעלה משני עשורים. הוא מנהל את מכון בהיר ומטל בקליניקות פרטיות בתל אביב וברמת השרון.