בזמן שחמאס עוטף את הסירוב שלו ב"כן, אבל" – גם בממשלה מתנהלים בפחדנות לשונית. מוניקה בת ה־5 חוגגת בלי אבא, והמנהיגים שלנו ממשיכים להסתתר מאחורי סיסמאות.
ג'וליאן לוינסון בטור אישי | חמאס משחק במילים – ואתם משתפים פעולה
זו דעתי – ג'וליאן לוינסון | מילים – זה המקצוע שלי. אבל לאחר חודשים של התשה, אני כבר לא בטוח שאני מאמין להן. יש רגעים שבהם אני שואל את עצמי אם מישהו בירושלים באמת עוד מתכוון למה שהוא אומר. כי בינתיים, גם בישראל וגם בעזה – אף אחד לא אומר "לא", אבל אף אחד גם לא אומר "כן".

במקום החלטות, אנחנו מקבלים ספינים. במקום אומץ – ססמאות מעובדות היטב. במקום פעולה – ניהול תודעתי. "כן, אבל", אומרים שם. "כן, אבל", עונים פה. ולמי נשאר ה"אבל" ביד? למשפחות. לאמהות. לילדים. למוניקה הרקין שחוגגת חמש בלי אבא.
הגיע הזמן להפסיק להסתתר מאחורי התנאים. תפקידכם – לקדם הסכמות, לא לברוח מהן. לא מעניינות כבר הסיסמאות על "הרתעה", "קו אדום" או "אחריות היסטורית". יש חטופים שצריך להחזיר. לא בתמורה לוועדת חקירה עתידית, לא אחרי שנסיים לנצח בתודעה. עכשיו.
חמאס מסרב? תגידו את זה. חמאס מוכן? תפסיקו להנדס את זה מחדש למבוי סתום. רוצים להילחם עד הסוף? תגידו אמת: שזה לא בראש סדר העדיפויות שלכם. אבל אם אתם באמת מתכוונים למה שאתם אומרים, אז תפסיקו לפחד מהתנאים. גם אם הם לא נוחים. זה מה שמנהיגים אמיתיים עושים – לא מסובבים את השעון כדי להרוויח עוד סיבוב פוליטי.
לסיום, ילדה בת חמש לא צריכה לשלם את מחיר האסטרטגיה שלכם. היא לא שדה קרב. היא מבחן. השאלה היא – כמה עוד כשלונות תכתבו בשם העם, לפני שתתחילו לכתוב פתרונות בשמו.
*כותב הטור, ג'וליאן לוינסון הוא איש תקשורת ויחסי ציבור המספק גם שירותי ניהול משברים תקשורתיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות באייטם שתפו אותנו
מערכת פוסט ניוז