בדרך למונופול: עסקת קניון הזהב של הענקית "מליסרון" במבחן רשות התחרות

מערכת מדור העסקים עם העניין הבא. עסקת רכישת השליטה בקניון הזהב בראשון לציון על ידי מליסרון, בהיקף של כ-818 מיליון שקל, ממשיכה להתעכב ברשות התחרות – ועבור רבים בענף, מדובר בעיכוב מוצדק ואף הכרחי.

ככל שנחשפים פרטים נוספים סביב המהלך, מתגבשת תמונה מטרידה של ריכוזיות הולכת ומעמיקה, לצד טענות קשות להתנהלות כוחנית שמערערת את יסודות התחרות בשוק הקניונים בישראל.

מליסרון, שכבר כיום מחזיקה באמצעות קניוני עופר בנתח משמעותי מהשוק, מבקשת להרחיב את אחיזתה באמצעות רכישת 51% מהקניון, עם אופציה להגדיל את חלקה ל-70%. בענף מזהירים כי מדובר במהלך שעלול להעניק לחברה כוח שוק חריג – כזה שיאפשר לה להכתיב בפועל את תנאי השכירות והמסחר לאלפי עסקים.

אלא שמעבר לשאלת הריכוזיות, צפות גם טענות חמורות יותר. גורמים בשוק טוענים כי הופעלו לכאורה לחצים פוליטיים לקידום העסקה, באמצעות לוביסטים המקורבים למוקדי כוח במשרד הכלכלה. לפי אותם גורמים, הלחץ הופנה גם כלפי הממונה על רשות התחרות, בניסיון להשפיע על קבלת ההחלטות.

במקביל, נטען כי מליסרון פעלה להדיר מתמודדים אחרים מהתהליך – בהם אספן גרופ – כדי להבטיח את זכייתה בעסקה ולחזק עוד יותר את שליטתה האזורית. אם אכן כך, הרי שלא מדובר רק במהלך עסקי אגרסיבי, אלא בניסיון לבצר שליטה תוך צמצום התחרות.

בשטח, ההשלכות כבר מורגשות היטב. בעלי חנויות קטנות ובינוניות מתארים מציאות של אפליה מובנית: רשתות גדולות נהנות מהנחות משמעותיות בדמי השכירות, בעוד הקטנים נדרשים לשלם מחירים מלאים ולעיתים מופרזים. חוסר האיזון הזה יוצר תחרות מעוותת, שבה יתרון הגודל מתורגם ישירות להישרדות – ואילו עסקים קטנים נדחקים החוצה.

“אין לנו יכולת אמיתית להתמקח”, אומר אחד מבעלי החנויות. “הכל מוכתב מלמעלה, והמחיר הוא שאנחנו נעלמים מהשוק”.

המציאות הזו אינה תאורטית בלבד. בשנים האחרונות נרשמה קריסה של רשתות אופנה קטנות ובינוניות, על רקע עומס כלכלי כבד. כל זעזוע – ביטחוני או כלכלי – רק מעמיק את הפערים. בעוד הגדולים מקבלים הקלות, הקטנים נאלצים לשאת בנטל לבדם.

לכך מצטרפים גם הנתונים הפיננסיים של מליסרון, המצביעים על רווחים של מיליארדי שקלים בשנים האחרונות. הפער בין רווחי הענק של החברה לבין מצוקת השוכרים שלה מעורר ביקורת חריפה בענף, שם טוענים כי המודל העסקי של החברה תורם באופן ישיר לעליית יוקר המחיה.

על רקע זה, פרסמה לאחרונה מליסרון מתווה “הקלות” לשוכרים בעקבות המצב הביטחוני. אלא שבמקום להוות פתרון אמיתי, המתווה נתפס בעיני רבים כמהלך קוסמטי בלבד: פריסת שכר הדירה לשלושה תשלומים – תוך גבייה מלאה של דמי הניהול, והחרגת עסקים רבים מהזכאות.

עסקים שלא עמדו בתשלומים קודמים כלל אינם נכללים במתווה – דווקא אלו שנקלעו לקשיים הקשים ביותר. גם עסקים שהוגדרו כחיוניים נדרשים לשלם כרגיל, ללא כל התחשבות בנסיבות.

התגובה לא איחרה לבוא. גורמים בענף הגדירו את המתווה כ“לעג לרש” וכעדות לניתוק מהמציאות בשטח. חלקם אף קראו לבעלי עסקים לשקול הימנעות מתשלום שכר דירה, כל עוד לא מוצג פתרון הוגן יותר.

כך, מתחדדת התמונה הכוללת: מצד אחד, חברה שמרחיבה את שליטתה ומציגה רווחי עתק; מצד שני, אלפי עסקים שנאבקים לשרוד – לעיתים ללא מענה אמיתי.

כעת ניצבת רשות התחרות בפני הכרעה שאינה טכנית בלבד. אישור העסקה עשוי להעניק לגיטימציה להמשך מגמת הריכוזיות, ולהעצים את כוחם של שחקנים דומיננטיים על חשבון העסקים הקטנים והצרכנים.

דחיית העסקה, לעומת זאת, עשויה לשדר מסר ברור: יש גבול לכוח, ויש אחריות ציבורית שלא ניתן להתעלם ממנה.

ההחלטה שתתקבל לא תשפיע רק על קניון אחד בראשון לציון – אלא על מבנה שוק הקמעונאות כולו. השאלה היא האם הרגולטור יבחר לעמוד מול הלחצים, או לאפשר את היווצרותו של מונופול קניונים שיגבה מחיר כבד מהציבור הישראלי.