יוליאן לוינסון מנתח: הפוליטיקאים בכנסת ה-26 מנהלים קמפיין אשמה והכפשה

זו דעתי – יוליאן לוינסון | הכנסת ה-26 הושבעה רק אתמול, והשעון הפוליטי של גדי איזנקוט כבר מתקתק לאחור. על הנייר, המתמטיקה נראית פשוטה: 67 ממליצים העניקו ליו"ר מפלגת "ישר!" את המנדט מנשיא המדינה יצחק הרצוג. אבל כמי שחי יום-יום ניהול משברים ומשא ומתן אסטרטגי, אני יכול לקבוע בביטחון שבפוליטיקה הישראלית, 67 ממליצים הם לא ממשלה – הם רק יריית הפתיחה לקרב הישרדות.

האירועים של היממה האחרונה – מהשבעת הכנסת החגיגית, דרך נאומו החריף של בנימין נתניהו נגד הסתמכות על המפלגות הערביות, ועד לביטול פגישת המו"מ המתוכננת בין צוותי "ישר!" והליכוד – חושפים אמת אסטרטגית שקופה: אף אחד מהשחקנים המרכזיים עדיין לא באמת מנהל משא ומתן להקמת ממשלה. כולם מנהלים כרגע קמפיין להטלת אשמה.

כאשר מנתחים את מפת המנדטים בעיניים של אסטרטגיה פוליטית, מבינים מיד את הבעיה. בסיס גוש השינוי – הכולל את איזנקוט (21 מנדטים), נפתלי בנט עם "ביחד" (12), יאיר גולן עם "הדמוקרטים" (8) ואביגדור ליברמן עם "ישראל ביתנו" (7) – עומד על 48 מנדטים בלבד. מכאן, כל מסלול להרכבת קואליציה מחייב בליעת צפרדע תדמיתית כבדה: הישענות על 8 המנדטים של רע"ם (שאותתה על נכונות לתמוך מבחוץ) מעניקה לגוש 56 אצבעות – רוב מול 53 המנדטים של גוש נתניהו.

אולם מהלך כזה סותר הבטחות בחירות מפורשות של ליברמן, ומעניק לליכוד תחמושת הסברתית מיידית. הפיתוי החרדי: המגעים השקטים מול ש"ס ויהדות התורה סביב מתווה גיוס גמיש הם תרגיל קלאסי בייצור מנופי לחץ. אלא שבמציאות הישראלית הנוכחית, כל ריכוך בסוגיית השוויון בנטל עלול לפרק את הבייס של מפלגות המרכז עוד לפני השבעת הממשלה.

חלום האחדות: ממשלת אחדות לאומית היא הפתרון היציב ביותר על הנייר, ואיזנקוט מיהר למסגר אותה כ"ממשלת חירום". בפועל, ברגע שנתניהו סימן קווי גבול נוקשים בטקס ההשבעה ואיזנקוט הגיב בביטול הפגישה, הוכח ששני הצדדים חוששים מהבייס הפוליטי שלהם יותר מאשר מהשיתוק השלטוני.

בתוך גוש השינוי עצמו מתנהל מאבק אסטרטגי שקט על קצב האירועים. צד אחד דוחף להקמת "ממשלת בזק" שתנצל את המומנטום של קבלת המנדט ותקבע עובדות בשטח, לפני שהלחצים התקשורתיים יפוררו את השורות. מנגד, שחקנים מנוסים כמו ליברמן מעדיפים ניהול מו"מ איטי וזהיר, מתוך הבנה שבפוליטיקה, מי שממהר לחתום – משלם ביוקר בתיקים ובעקרונות.

מהעבר השני, נתניהו פועל לפי ספר ההפעלה המוכר שלו בניהול משברים תקשורתיים: הוא מזהה את נקודת התורפה התדמיתית של היריב (התלות האפשרית ברע"ם) וממקד בה את כל האש. המטרה שלו ברורה – להפוך את ממשלת איזנקוט לבלתי לגיטימית בעיני מצביעי המרכז והימין הרך, ובכך לייצר לחץ שיוביל לממשלת אחדות בתנאים שלו.

בעבודתי כיועץ אסטרטגי, הכלל הראשון שאני מנחיל למנהלים ולפוליטיקאים בעת משבר הוא היכולת להפריד בין רעשי רקע טקטיים לבין היעד האסטרטגי העליון. הבוחר הישראלי יצא לקלפיות באחוז הצבעה מרשים של כמעט 78% מתוך דרישה ברורה ליציבות והכרעה.

אם גדי איזנקוט יאפשר לנאום כזה או אחר להכתיב לו את לוח הפגישות, ואם ראשי המפלגות ימשיכו לנהל את המגעים דרך אולפני החדשות במקום בחדרים סגורים – המנדט הזה יישרף מהר מהצפוי. הזמן של הפוליטיקאים אוזל, הסבלנות של הציבור כבר נגמרה, ועכשיו נותר לראות למי בחדר יש אומץ לקבל החלטה, ומי רק מחפש אליבי טוב לסיבוב הבחירות הבא.

הכותב, יוליאן לוינסון, הוא יועץ אסטרטגי, מומחה לניהול משברים ותקשורת פוליטית ועסקית – הקליקו כאן וקראו עוד על יוליאן לוינסון