אשר בן עוז: "הלב עם החטופים, העיניים על הממשלה"

זו דעתי – אשר בן עוז | המדינה כמרקחה. על פני השטח – ישיבת קבינט נוספת, עוד הצבעה, עוד החלטות. אבל מאחורי כל פרוטוקול יבש, מסתתרת דרמה אנושית, ביטחונית ולאומית – מהסוג שמכתיבה היסטוריה. בלילה שבו אושרה הרחבת הפעולה הצבאית בעזה, יחד עם מנגנון חדש להעברת סיוע הומניטרי, שוב נחשף השסע הפנימי בקרב מקבלי ההחלטות – והפער הבלתי נסבל בין המציאות לבין מה שנדרש באמת.

אני כותב את הדברים כאזרח, כאיש עסקים לא כפוליטיקאי. אין לי אינטרסים, רק כאב משותף עם כל עם ישראל. כבר חודשים שאנחנו חיים עם הסיוט של החטופים. ילדים, נשים, אזרחים שבויים, מנותקים, מחכים – וכולנו איתם. אבל נדמה שמי שאחראי לגורלם, תקוע בין שיקולי אגו, פוליטיקה קטנה, ולחץ של כותרות מהדורת שמונה.

אז נכון, צריך יד חזקה מול חמאס. צריך להכות בטרור. צריך לייצר הרתעה. אבל במקביל – ובאותה רמת דחיפות – צריך לעשות הכול כדי להשיב את החטופים. הכול. זה לא "או-או". זה "גם וגם". כל רגע שבו מדינת ישראל לא עושה מאמץ עליון, אמיתי, כן – ולא רק הצהרות לתקשורת – הוא רגע שמערער את יסודות הערבות ההדדית שעליהם קמה החברה הישראלית.

ומה לגבי הסיוע ההומניטרי לעזה? זו לא חולשה. זה כוח. זה מראה לעולם שיש כאן מדינה עם עמוד שדרה מוסרי. זה מבודד את חמאס מהאוכלוסייה. זה תורם לביטחון יותר ממה שאנשים מבינים. וזה נעשה – הפעם – עם פיקוח הדוק ודרך מנגנונים בינלאומיים. אפשר להיות נחושים ומוסריים גם יחד. למעשה, אין דרך אחרת.

הציבור עייף מהצהרות. עייף מהתנהלות ריאקטיבית. אנחנו זקוקים למנהיגות שתדע לקבוע כיוון – לא לרדוף אחר הנסיבות. יש רגעים שבהם ממשלה נבחנת לא רק בכוח, אלא גם באחריות. והרגע הזה – הוא עכשיו.

לסיום, הימים הקרובים יכריעו. אם תהיה עסקה – ואם כן, באיזה תנאים. אם תתרחב הפעולה בעזה – ואם כן, עם איזו תוצאה אסטרטגית. את ההיסטוריה יכתבו בדיעבד, אבל את האחריות נושאים עכשיו. ואני אומר זאת בכאב – ממשלת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיכשל בעוד מועד.